<h1>ספר הישר לר"ת — חידושים סימן ק"ו</h1>
<h2>דף יא:</h2>
התופס לבעל חוב. הכי אמר ר' יוחנן התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה. וא"ת קשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן דאמר בבבא מציעא [י' ע"א] המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. והתופס לבעל חוב ומגביה מציאה לחבירו חד טעמא הוא כדמוכח התם במילתיה דרב נחמן ורב חסדא. דאמרי המגביה מציאה לחבירו [לא קנה חבירו] דהוי תופס לבעל חוב וכו'. והכא נמי מוכיח כן דמייתי עלה מי שליקט את הפיאה וכו' ופיאה הפקר כמציאה ומגביה פיאה כמגביה מציאה לחבירו. תריץ האי דקסבר ר' יוחנן גבי מציאה שקנה חבירו דמשום דמיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. אבל הכא בהתופס לבעל חוב ליכא למימר מגו. ואי הוי מצי למימר מיגו כגון שחייב לו אותו האיש שתפסו משלו (ולתופס) [לתופס] והוא תופס לחבירו (ואע"ג) [אע"ג] שחב לאחרים קנה חבירו דמגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה לר' יוחנן. והלכה כר' יוחנן בהא דליכא מאן דפליג. וגם בכתובות פר' הכותב קיימי הכי רב פפא ורב הונא ואפי בשלוחו של מלוה התופס למלוה. ובמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו נמי הלכתא כוותיה דהא רמי בר חמא אית ליה הכי (ורבה) [ורבא] דחי ליה ואמר מגו דזכי לנפשיה. והאי זכי לנפשיה דקאמר רבא בששניהן (דזכין) [זכין] כאחד ודיחויא בעלמא הוא. והמשניות מוכיחות דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. ובשילהי שמעתא דבבא מציעא (סידרא) [סידרה] בעל התלמוד. ובשילהי ביצה אמר רב נחמן גופיה דקנה חבירו ואיצטריך (לתרצי) [לתרצו] מדעתין [דלא תיקשי] דידיה אדידיה.
<h2>דף יג.</h2>
והא לא מש'. והא דלא משני מצוה לקיים דברי המת אלא היכא דבא הממון ליד שליש כדמוכח בסוף פי'. וההיא דלקמן בהשולח (פלוני) [פלונית] שפחתי וכו' ואמרי' טעמא משום מצוה לקיים וכו' התם כבאה ליד שליש דמיא כדאמרי' בקדושי' גבי גר שמת בין קטנים בין גדולים קנו עצמן בני חורין דזכו בעצמן וגם זאת זוכה בעצמה והויא בשליש. תור.
